פס"ד בערעור על קלות העונש של מורשע בנהיגה בשכרות ושאלת ההחמרה בעונש

ערעור על גזר דינו של בית משפט לתעבורה (כב' השופטת ש' לארי-בבלי) בתיק ת. 8714/08 מיום 21.5.09.

המשיב הורשע על פי הודאתו בעבירה של נהיגה בשכרות, עבירה לפי סעיף 62(3) לפקודת התעבורה ונידון לפסילה בפועל של 6 חודשים; 150 שעות של"צ; קנס בסך 1,500 ש"ח; ופסילה על תנאי של 3 חודשים.

בבדיקת ינשוף נמצא בדמו של המשיב 325 מיקרוגרם אלכוהול בליטר אויר נשוף. הערעור מופנה כלפי קולת העונש.

ב"כ המערערת טענה כי העונש בגין נהיגה בשכרות ופסיקה היא עקבית וכי יש להטיל פסילה בפועל של שנתיים ואין להסתפק בעונש שהטיל בית משפט קמא.

ב"כ המשיב טענה כי בדמו של המערער נמצאה כמות יחסית קטנה של אלכוהול וכי שליחתו לשירות המבחן לקבלת תסקיר נטעה בליבו אמונה שהעונש יהיה קל ולכן היה מוכן להודות.

דין הערעור להתקבל.

בית המשפט העליון קבע בשורה של החלטות שיש להחמיר בענישה בעבירות של נהיגה בשכרות ובכך להרתיע נהגים המסכנים חיי אדם בכבישי הארץ וכי על בתי המשפט להרים תרומתם למיגור התופעה ולמניעתה (רע"פ 1422/06 ארנבייב נ' מדינת ישראל, טרם פורסם (2006) ;  רע"פ 7507/09 עוזיאל נ' מדינת ישראל, טרם פורסם (2008); רע"פ 5717/08 ראש-גדוליאן נ' מדינת ישראל, טרם פורסם (2008); רע"פ 2073/08 ברבי נ' מדינת ישראל, טרם פורסם (2008); רע"פ 25/04 סויסה נ' מדינת ישראל, לא פורסם (2004). רע"פ 8387/06 איילא נ' מדינת ישראל, טרם פורסם    (2006).

נהיגה בשכרות היא אחד הגורמים לתאונות דרכים והפכה למכת מדינה. משכך, יש ליתן עדיפות לאינטרס הציבורי ולבכרו על פני שיקולים הנוגעים לפגיעה בנאשם או לשיקומו (רע"פ 3343/04 נפתז'י נ' מדינת ישראל, לא פורסם (2004)).

כאשר המחוקק קובע עונש מינימום אזי מרחב שיקול דעת של השופט לגזור דינו של נאשם מצטמצם (ע"פ 77/84  מדינת ישראל נ' שקולניק, פ"ד לט(2) 505, 519, 523 (1985); רע"פ 7507/08 שם).

בגזר דין זה, מושא הערעור, ובגזרי דין אחרים אשר מגיעים לפתחו של בית משפט זה סוטה  בית משפט לתעבורה מהמדיניות של בית משפט העליון ושל בית משפט זה. בכך יש פגיעה בתדמיתה של מערכת המשפט ובאמון הציבור בה. ע"א 14/63 חברה להשקעות קבע בישראל בע"מ נ' סלב, פ"ד יז' 1655,  1660 אמר השופט ויתקון את הדברים הבאים:

"אין השופט רשאי לתת החלטה, אשר, לידיעתו, אין לה סיכוי לעמוד בערעור, להיותה מבוססת על השקפה שנסתרה והופרכה  בפסק דין עקרוני שניתן לא מכבר על ידי בית המשפט העליון. שופט הנוהג כך גורם לנזק לציבור המתדיינים לפניו, בהכריחו אותו צד עליו הוא יודע שסופו לזכות בדין, להוציא כסף רב לשם הגשת ערעור...הנאמנות הנדרשת מן השופט להלכה שנפסקה בבית משפט גבוה ממנו (סעיף 33 לחוק בתי המשפט, תשי"ז-1957; כיום סעיף 20 לחוק יסוד: השפיטה) אינה נאמנות פורמליסטית. מקורה בסדר הציבורי ובדרך ארץ, שערכאה אחת רוחשת לחברתה, וברצון והצורך למנוע דיוני סרק".

        (ראו גם ליפשיץ "תקדים מאי", ספר זוסמן, 95, 97).

עמד על כך גם הנשיא ברק בלשונו הציורית במאמרו על משפט, שיפוט, וערכי יסוד, מבחר כתבים, עמ' 733, עמ' 736-737:

"בעיני משולה המערכת השיפוטית כולה לתזמורת שבה נגנים שונים, בעלי מומחיות שונה,  מנגנים לפי תווים שכתב המלחין (המחוקק או השופט). לא יעלה על הדעת שכל נגן וכל קבוצת נגנים ינגנו בקצב הנראה להם ובהתאמה  הנראית להם. התזמורת חייבת לנגן כיחידה, תוך התאמה בין כל מרכיביה. תאום והתאמה אלה נעשים על ידי המנצח. בית המשפט העליון הוא המנצח על התזמורת הנורמטיבית".

בספרו של הנשיא אהרון ברק שופט בחברה דמוקרטית נאמרו  בעמ' 240  הדברים הבאים:

"אכן, כל שופט בישראל חייב לנהוג על פי ההלכה שנפסקה בבית משפט העליון. השופט עשוי לסבור שההלכה מוטעית ובלתי חוקית, ויש לבטלה, שראוי לסטות ממנה. הוא גם עשוי להיות צודק בגישתו זו. אך קצרה ידו מלהושיע. הביטול של ההלכה - אם אינו נעשה בחוק יסוד או בחוק רגיל - יכול להיעשות רק על ידי בית המשפט העליון עצמו".

סטייתו של בית משפט לתעבורה מהלכות שנפסקו בבית משפט עליון ובית משפט זה גורמת לעומס על ערכאת הערעור ולבזבוז זמן מיותר של הרשות השופטת שהוא המשאב היקר שלה. עומס זה גורם לדחיית שמיעתם של תיקים אחרים שהיה מקום וצורך לשומעם במועד מוקדם יותר, אך הם נדחים בשל עומס הערעורים המגיעים מבית המשפט לתעבורה בגין החלטות הסוטות מהנחיות של בית משפט זה ושל בית משפט העליון.

(ראו לעניין זה גם את דו"ח הוועדה לבחינת דרכי ההבניה של שיקול הדעת השיפוטי של גזירת הדין בעמ' 7 ו-8).

ב"כ המשיב ציטטה מספר גזרי דין שבהם הוטלו עונשים קלים יותר מהעונש הקבוע בסעיף    39א' לפקודת התעבורה [נוסח חדש]. גזרי דין אלה אינם מחייבים, שכן מדיניות הענישה נקבעת על ידי בית משפט העליון. עמד על כך השופט שלמה לוין ברע"פ 2714/00 אלחממדה נ' מדינת ישראל, לא פורסם (2000) כי: